הדוד יהושע – יהושע מרגולין והמכון הביולוגי פדגוגי בתל אביב. הצעת מחקר.

מבוא

בעבודה זו אני מציע לחקור את התפתחות הקשר בין הוראת הטבע והמדעים, מחקר ביולוגי וציונות בתקופת המנדט הבריטי, כשבַּמרכז אישיותו של יהושע מרגולין (1877-1947), מורה לטבע שהקים מכון ביולוגי-פדגוגי ב-1932 בתל אביב. העבודה תאיר חלקים לא מוכרים בהיסטוריה של המחקר והלימוד של מדעי הטבע בארץ ישראל שלפני קום המדינה, שלא באקדמיה הרשמית: התארגנותם של גופים ואנשים ללימוד ולהכרה של הטבע במטרה לחנך דור חדש של יהודים שיהיה קשור לחזון הציוני ומחובר לארץ אבותיו, ולקידום המחקר המדעי של הארץ. זהו סיפורו של המורה לטבע יהושע מרגולין, אשר לימד ביולוגיה עממית ושילב פרגמטיזם ארגוני עם גישה חינוכית נטורליסטית. הוא הקים את המכון בכדי "לרכז סביבו מאות מורים וגננות, השואפים ללמוד את טבע הארץ ואת יסודות החקלאות, לא מתוך ספר […] אלא מתוך הטבע עצמו, ע"י הסתכלות בלתי אמצעית, עבודה וניסיון"[1]. במחקר אתאר את הוראת הטבע של מרגולין בתקופת המנדט ואת הכשרת המורים לטבע, אבדוק את המקורות וההשפעות על עבודתו, אנתח את הקמת המכון הביולוגי-פדגוגי ואעריך את השפעתו ביישוב היהודי בתקופת המנדט ולאחריו.

מבוא

בחינת כתביו של מרגולין על רקע לימוד הטבע והתפתחות הביולוגיה באירופה, רוסיה  וארה"ב, כמו גם עיון בחיבור לטבע ככלי לחיזוק הלאומיות היהודית הציונית המתחדשת, יוסיפו ממד חדש להכרת ההיסטוריה של הביולוגיה בתקופה זו, וממד חדש על ראשית החינוך למדעים בארץ ישראל, הן בהכשרות המורים והן בבתי הספר. ארחיב את ההבנה לגבי תפקידו של המדע בתנועה הציונית ואאיר את האופן בו שימש כלי חינוכי-ערכי ולא רק כלי טכנוקרטי. כמו כן אחפש את שורשי התודעה האקולוגית הישראלית בהוראת הטבע והטיולים של מרגולין ואדון בשאלת התפתחות תרבות של אהבת טבע, במקביל ואולי למרות החזון הציוני של ייבוש הביצות ובניית הארץ. בנוסף, מחקר זה יעמיק את הידע על המתח שהיה קיים בתחילת המאה העשרים במעבר בין הנטורליזם, שמרכזו היה בתצפיות שדה שנעשו ע"י ג'נטלמנים מדענים, לבין הביולוגיה המעבדתית, שהעבירה את משקל הכובד אל ניסויי המעבדה והאוניברסיטה, ואשר רק החלה מתפתחת בארץ ישראל.

להלן אציג את מטרות המחקר ושאלותיו, ולאחריהן רקע תיאורטי. בהמשך אספר על מרגולין והקמת המכון הביולוגי, ואקשור את סיפורו לחינוך לטבע, ציונות, מדעי הטבע והשכלה גבוהה. בסיום ההצעה אציג את מבנה המחקר, המתודולוגיה שלו והמקורות שלו.

מטרת העבודה ושאלות המחקר

העבודה תסקור את השורשים ההיסטוריים של לימודי הטבע בארץ ישראל בתקופת המנדט, ובמיוחד בשנות פעילותו של המכון הביולוגי-פדגוגי בתל-אביב החל מהקמתו על ידי מרגולין ב-1932 ועד למותו של זה ב-1947. הרקע לפעילויות ולשורשים אלו יהיה מדע הביולוגיה המתפתח במאה ה-19 ובמיוחד המעבר מנטורליזם למעבדה, מאיסוף תצפיות תיאורי למחקר הביוכימי/ פיסיולוגי הניסויִי, וההקשרים התרבותיים-חברתיים של מעבר זה. על רקע זה, ייבחנו הביוגרפיה של מרגולין ומקורות השפעותיו, והבנת הגורמים להקמת מכון ביולוגי-פדגוגי על ידו בתל אביב. אערוך השוואה בין עבודתו לעבודתם של מורים לטבע דוגמת פנחס כהן (שהקים את המכון הביולוגי של חיפה), ואבחן את הקשר שנבנה בין המכון לגורמים אחרים דוגמת מחלקות מדעי הטבע של האוניברסיטה העברית, תוך חשיפת הדרך שהובילה להקמת סמינר הקיבוצים ע"י תלמידיו של מרגולין ובעזרתו. בנרטיב של מרגולין מעורבים נושאים של הבנָיית חינוך יהודי-חילוני סביב הוראת הטבע, לאומיות וזהות יהודית, חיזוק הקשר לארץ כמו גם שמירת הטבע שלה, וקידום מדעי-הטבע בציבור הרחב ובאקדמיה.

שאלות המחקר, אשר בוודאי יתפתחו ככל שיעמיק המחקר, הן:

1) כיצד התפתחה דרך ההסתכלות של מרגולין בהוראת הטבע, מי היו מקורות ההשראה שלו ומה הייתה תרומתם של המקורות היהודיים מצד אחד והמחקר במדעי הטבע מצד שני?

2) כיצד קשור החינוך לטבע של מרגולין להתפתחות הוראת המדעים וההשכלה הגבוהה בתקופת המנדט?

3) מהי מהות הקשר בין הוראת הטבע של מרגולין לקיבוצים ולהתיישבות העובדת בכלל, וכיצד התפתח מחקר אקדמי במדעי הטבע בעקבותיו?

4) פעילותו של מוסד חינוכי שקידם את מדעי הטבע הייתה פחות חשובה למנהיגי הציונות מאשר מדע שימושי טכנולוגי. האמנם?

5) כיצד נעשה שימוש במכון הביולוגי במושגי טבע הארץ לקשירת הלאום היהודי לארצו?

בפרק הבא אציג רקע תיאורטי לשאלות אלה. תחילה אתאר את התפתחות דימוי הטבע באירופה, ארה"ב ורוסיה החל מהמאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19, לאחר מכן את הקשר בין הוראת הטבע להתפתחות מושג הלאום; בהמשך אציג את הקשר בין מדע, טבע והתנועה הציונית, ולבסוף את יחסי הגומלין בין התפתחות מדעי הטבע בתקופה הנדונה לבין לימוד תנ"ך והשימוש המחודש בשפה העברית.

רקע תיאורטי

החינוך לטבע באירופה ובאמריקה עד המאה ה-20

חקר ה'היסטוריה של הטבע' [מונח שהתקבע מאז ספרו של הרומאי פליניוס הזקן Naturalis Historia (Natural History), משנת 74] התחזק באירופה, בעיקר באנגליה ובגרמניה ובקולוניות שלהן, במאה ה-17[2], וכלל מחקר אודות תצורות הסלע, הצומח, החי והתרבויות הילידיות בעולם. כבר באנגליה של המאה ה-18 נחשב חינוך בני האצולה כמשימה לאומית ועם העניין הגובר בניצול אוצרות הטבע בקולוניות נכנסה הוראת הטבע כמקצוע לימוד בבתי הספר[3]. בשנת 1800 הודפסו באנגליה 50 ספרים לילדים על בעלי חיים, צמחים ומינרלים (עד אז היו כשלושה ספרים על חיות וצמחים לילדים)[4], ומוזיאונים הזמינו את הציבור והנוער לסדרות של הרצאות מפי ג'נטלמנים מדענים שהתמקצעו בחקר הטבע בעולם[5]. אלה היו בעיקר אנשי המעמד הגבוה שעסקו במחקר והיה להם ההון והידע לצאת למסעות חקר בעולם[6], אבל היו גם חובבנים שאספו, פחלצו חיות וייבשו צמחים במסגרות אזרחיות שונות, מאגודות חובבים ועד מוסדות עירוניים ומוזיאונים פרטיים[7]. אחד המעצבים של חקר הטבע היה Alexander von Humboldt (1769-1859)[8], שנולד בברלין, למד טבע בגטינגן ופריז והיה ראשון לחקור את יבשת אמריקה במשך 5 שנים בין השנים 1779-1784. הומבולדט השפיע מאד על התפתחות כל ענפי מדעי הטבע והיה הראשון שתיאר את העולם כמערכת חיה אחת: אזורי אקלים, זרמים באוקיינוס, הרי געש, חגורות צומח ובעלי חיים בסביבתם[9]. חזונו הועבר על ידי אקולוגים וביולוגים ונטמע בתודעה של כולם כ'שמירת טבע'.

התפתחות מדע הביולוגיה מתוך חקר הטבע אופיינה על ידי היסטוריונים בצורה מלאכותית בשתי גישות עיקריות הנראות רק לכאורה מנוגדות[10]: האחת היא המתודה הנטורליסטית אשר הוגדרה על ידי ויליאם היוּאֶל (William Whewell, 1794-1866) בתחילת המאה ה-19 כשילוב של מסקנות (consilience of inductions), כלומר אריגה של תצפיות בתחומים שונים שהובילו לתיאוריה, כפי שעבדו הומבולט, דרווין ודומיהם. חוקרים אחרים ומאוחרים יותר הובילו אפיסטמולוגיה מודרנית המסתמכת על ניסוי כמותני מבוקר הבא לענות על היפותזה, כבסיס לתיאוריה, ולעומתה נראו טיעוני הנטורליסטים סובייקטיביים[11]. מעבר אפיסטמולוגי זה, שתואר על ידי ההיסטוריונית לין ניהארט[12], לווה בהתמקדות גוברת והולכת של ביולוגים בעבודה מעבדתית, התמחותית, המחפשת סיבות ספציפיות לתופעות ואשר ממעיטה בחשיבות ההיסק המשולב של הנטורליסט[13]. דימוי 'מדעי-רציני' זה של מדע הביולוגיה המודרנית גובש ע"י היסטוריונים שצמחו מתוכו ויצרו תמונה לא מאוזנת של חוקרי הטבע שקדמו לו, כאילו הנטורליסטים לא עסקו בניסויים מבוקרים (הומבולט למשל עסק במדידות בכל מחקריו, ודרווין ערך ניסויים רבים לפני ואחרי פרסום מוצא המינים ב-1859)[14]. לכן נראה שהיה מהלך טבעי של התפתחות מנטורליזם למעבדה, תהליך שהדגיש למשלT.H. Huxley  ("הבולדוג של דרווין" כפי שכינה עצמו) כשהאדיר עוד את החשיבה המדעית על חשבון תפיסות דתיות דוגמטיות שהעיבו על התפתחות הביולוגיה. הוא וחבריו ממועדון ה-X  קידמו מחקר אמפירי שהעביר את מדעי החיים מן הטבע אל כיתות בתי הספר ומעבדות האוניברסיטה, במקביל לתהליך החילוּן והתיעוש של החברה הבריטית[15]. במקום שתי גישות מובחנות, נטורליסטית ומעבדתית, יש לדבר אם כן על תהליך של התפתחות.

בארה"ב, למשל, צמחו מרבית הביולוגים הניסויים בסוף המאה ה-19, במה שנראה המשך (ולא ניגוד) לפעילותם של חוקרי טבע מפורסמים. William Bartram (1739-1823) היה אחד מראשוני האמריקאים שיצא למסעות חקר בדרום, צייר וכתב את רשמיו[16], הקים דורות של נטורליסטים באמריקה ועל שמו מסלול טיול ידוע. אצל ממשיכו, האורניתולוג John J. Audubon (1785-1851), התגלמו כישרונות ציור, הרפתקנות ומחקר מדעי באדם אחד, כמו אצל נטורליסטים רבים, ושמו הפך לסמל שימור הסביבה בארה"ב (למרות שעסק גם בציד ציפורים לצורך לימוד)[17]. הם הפכו לאייקונים של תרבות עליהם התחנכו דורות של ביולוגים. על בסיס פעילות נטורליסטים אלה התפתח המחקר במעבדות האוניברסיטאות, ו'טבע' הפך נושא לימוד חשוב בבתי הספר.

Kevin Armitage (2009) מתאר בסקירה נרחבת על הוראת הטבע בארה"ב כיצד הקים הזואולוג הנודע מהרווארד, Louis Agassiz, את ביה"ס אנדרסון להיסטוריה של הטבע כמקום להכשרת מורים ב-1873 ב-Penikese Island, Massachusetts. הוא דגל בחינוך לטבע וקבע כי "תצפית ישירה בתופעות הטבע עדיפה מאשר ללמוד עליהן מספרי הלימוד". במקביל כתב John Muir רשמי מסעותיו בעמק היוסמיטי במאמרים וספרים הקוראים לשמירת טבע פדרלית[18], וייסד את ה"סיירה קלאב" שפעיליו עוררו רבבות אמריקאים לתמיכה במאבקים פוליטיים לשמירת טבע[19]. בסוף המאה ה-19, הגיעה הוראת הטבע בארה"ב לשיא, עם מחנכים ומורים כמו Anna Botsford Comstock, Liberty Bayley, ו- John Dewey, שדגל בהתנסות ישירה של תלמידים בתופעות הטבע. הם האמינו כי ניתן ללמוד טבע באזור הקרוב בכדי להגיע לאמתות מדעיות, לטפח חיבה לטבע ושמחה בילדים, בנו תכניות לימוד וייסדו ירחונים לקידום לימודי הטבע[20].

גם בארץ ישראל הכריז המורה שמחה וילקומיץ' באסיפת המורים הראשונה בזכרון יעקב ב-1903 כי "השיטה הטבעית" היא התורמת יותר מכל להתפתחותו המוסרית והערכית של הילד"[21]. גישה זו תשפיע לימים באופן ישיר גם על מרגולין.

טבע וביולוגיה בתרבות הרוסית

הביולוגיה ברוסיה של סוף המאה ה-19 הייתה מדע מפותח ומתקדם שהמשיך מסורת עשירה של משלחות מחקר גיאוגרפיות וגילויי טבע, בעיקר בסיביר (למשל,Georg Steller  ו-Dane Vitus  Bering)[22]. הדרוויניזם התקבל עם פרסומו באהדה רבה, למרות שנותק לימים מרעיון ה"הישרדות המתאימים ביותר" הפחות פופולרי בקרב המרקסיסטים[23] ותורת האבולוציה היוותה כלי חדש ומלהיב למאבק בעריצות האורתודוכסית-פרבוסלבית שדגלה בבריאתנות. הפילוסופיה המרקסיסטית והמטריאליסטית שלטה במדע הרוסי, והנציג הבולט שלה לימים היה Ivan Pavlov (1849-1936), אשר זכה ב-1904 בפרס נובל על גילוייו במערכת העיכול הנשלטת במערכות התניה והיזון חוזר, וניסוייו בכלבים אשר הפרישו רוק ומיצי עיכול למשמע הפעמון[24].

המודעות לשמירת טבע ולהגנה על היערות וחיות הציד התעוררה ברוסיה גם היא לקראת סוף המאה ה-19, זאת מאחר ורשימת בעלי החיים בהכחדה התארכה, יבול הפרוות ירד מאד ויערות ענק נכרתו. חוקרים כמו Nikolay Kaschenko, שלימד זואולוגיה בטומסק, ו-I.D. Lukashevich, תלמידי האסכולה של אוניברסיטת מוסקבה, הביאו לחקיקה ממשלתית לשמירה על היערות (1888), להטלת מגבלות על הציד (1892) ולחתימת אמנה בינלאומית לשמירה על כלבי הים עם 5 מדינות באזור[25], למרות שהאפקטיביות של חוקים אלה הייתה זניחה. ההיסטוריון דגלס וויימר מתאר 3 גישות לשמירת טבע שנפוצו לפני המהפכה: הגישה השימושית שדירגה את היצורים לפי חשיבותם לאדם, הגישה האסתטית שבהשפעת תנועות בגרמניה ושוויץ הביאה ליצירת שמורת הטבע היחידה (לפני המהפיכה) באזור בייקל, והגישה המדעית שטענה לביסוס החברה האנושית על מחקר מדעי והכרה של חברת הצמחים והאורגניזמים בכלל. השיח על שמירת טבע, שימושית או מדעית, פרח ברוסיה בתקופה זו, והוקמו מכוני מחקר ואגודות מקומיות (מידע על חינוך לטבע בבתי ספר חסר לי בשלב זה). ואולם, מאבקם של ביולוגים כמו הזואולוג המוסקבאי גריגורי א. קוז'בניקוב לפני מלחה"ע ה-I, להקמת שמורות טבע בלתי נגועות ביד אדם, בהשראת ביקוריו בארה"ב ובגרמניה, נבלע בכאוס של המהפכה הבולשביקית ב-1917, ואחרי שהתאושש מעט בשנות ה-20 הדרדר שוב בתקופת סטלין[26].

הרושם הקיים בימינו על הביולוגיה ברוסיה, בעיקר בגלל הפסבדו-גנטיקה שפיתח טרופים ליסנקו (1897-1976) בתמיכת סטלין, מאפיל על הישגיה בתחילת המאה ה-20. לדוגמא, ב-1920 הקים Nikolai Koltsov, שהיה ראש המכון לביולוגיה ניסויית במוסקבה, צוות גנטיקאים אשר ביססו את הגנטיקה החדשה של האוכלוסיות. הם צברו הישגים ביכולתם לחבר את הדרוויניזם עם חוקי התורשה של מנדל, בביסוס הבנת השפעתם של גנים על האורגניזם בהקשר הסביבתי ובניתוח ראשוני של הגנטיקה של הדרוזופילה בטבע (המונח "gene-pool" הוא במקור רוסי)[27]. הישגי המדע הרוסי כוללים גם את Ivan Michurin (1855-1935, "לותר ברבנק הרוסי") הבוטנאי העממי הוותיק, שטיפח זנים חקלאיים חדשים, ואת  Nikolai Vavilov(1887-1943)[28], האריסטוקרט החילוני, שלמד גנטיקה באנגליה אצל וויליאם בייטסון, וייסד בסָרָטוב מכון מחקר שאסף זרעים של צמחים מכל העולם. שניהם היו ביולוגים ברמה עולמית שנמשכו לאפשרות ההצלחה של איחוד הסוציאליזם הרוסי והגנטיקה, כפי שקרה בפיתוח האאוגניקה ברוסיה (כמו בארה"ב ובכלל)[29].

שורש הבעיה של המדע ברוסיה היה הסתירה המובנית בין שלטון השואף למודרניזציה ובה בעת דבק בטוטליטריות. מדענים באופן טיפוסי חובקו וגם נדחו פעם אחר פעם על ידי השלטון[30] אשר לא נענה לצורך בחופש של אנשי האינטליגנציה. המהפכה הבולשביקית שבאה אחרי מלחמת עולם ארוכה ומתישה, הצורך בפתרון מהיר לרעב ולעוני שפשטו בפריפריה הרוסית בשנות ה-1920, הקולקטיביזציה שנכפתה ע"י שלטון טוטליטרי ולבסוף הטרור שהפעיל סטאלין, כל אלה דחפו את הביולוגיה הסובייטית לתובנות פרקטיות-כלכליות מרקסיסטיות שהביאו לאיחוד ואפילו להשתלטות של המדע המעשי של הכפר על המדע הטהור של מעבדות האוניברסיטה[31].

אם כן, בניגוד למצב שאחרי סטלין, מדעי הטבע ברוסיה קודם לכן היו בפריחה, ואף מחוברים למערב בדרכים רבות. בתקופה זו התפתח החינוך לטבע בעולם ככלי חשוב בגיבוש אומת הלאום המודרנית, כפי שאראה להלן.

Nature & Nation טבע ולאום

"בנוף הפיזי מצויה מהות הזהות של האומה" כתב ההיסטוריון Thomas Lekan בהגדירו, על בסיס סיפור מסעו של Stephan Spender האנגלי בגרמניה ב-1946, את אחד האמצעים הרטוריים החשובים בבנייתה ובגיבושה של אומה[32]. Lekan מראה כיצד בטקסטים מהמאה התשע עשרה של Herder ו-Arndt[33], הכרת הטבע והסביבה הופכים לאחד הכלים החזקים בגיבושה של האומה הגרמנית, שהרי "בניגוד ליצירות אמנות, מבנים עתיקים או אנדרטאות מלכותיות, [הטבע] הוא מוצר תרבות שהמיָדיוּת האסתטית שלו נגישה לכול הגרמנים, בלי הבדל מעמד, מין או רקע דתי"[34]. הטבע שימש להבנייתן של אומות אירופאיות בכלל, בפעילות מנהיגותית, בהסברה מודפסת, בעידוד טיולים וברפורמות חינוכיות. יערות, הרים, תצורות סלע ואפרים קיבלו משמעות סימבולית שעיגנה את האומה במרחב והציבה ערכים לאומיים בתוך מערכות החינוך.

ב-1885 פרסם מורה ומנהל בית ספר לבנות באזור Holstein שבצפון גרמניה, Friedrich Junge, ספר בשם "טבע לבית הספר היסודי – בריכת הכפר כקהילה של חיים"[35]. ספר זה זכה לתהודה רבה בבתי ספר[36], ובו הציע Junge פעילות חקר בטבע, שבה יפגשו הילדים חברת בעלי חיים שלמה וחיה, במקום להתמקד בסיסטמטיקה או בתופעות פיזיולוגיות הנלמדות במנותק מהסביבה החיה. עדכון תכנית הלימודים שהציע Junge עודד עבודת חקר תוך פיתוח יכולת ההתבוננות אצל הילדים וחשיבה יצירתית שעולה מממנה[37]. גישה זו השתלבה עם תנועת הכרת המולדת (Heimatkunde) שפרחה בסוף שנות ה-1880 בגרמניה (בעקבות איחוד הקיסרות שהוביל ביסמרק ב-1871), במיוחד על רקע התיעוש המתגבר, הבנייה המסיבית והריחוק של משפחות בעיר מהטבע, מהנוף ומהמסורת. אבל לא רק בגרמניה היו מדעי הטבע כלי לגיבוש האומה.

השבדי קרל לינֵה (קארולוס ליניאוס 1707-1778)[38] היה זה שפיתח שיטה פשוטה ואחידה למיון ומתן שמות לכל אורגניזם בעולם הנהוגה עד היום, ועסק באיסוף צמחים מכל פינה בעולם אליה הגיעו תלמידיו (כולל ארץ ישראל)[39]. בנוסף, הוא ראה ביכולת החקירה המדעית את הטבע מכשיר לחיזוק האומה השבדית ע"י פיתוח החקלאות בעזרת אקלום צמחים ואפילו צדפות נחל לגידול מסחרי במדינתו. זו דוגמא לניסיון לחזק ולבנות אומה באמצעות הצבת אתגר השימוש בטבע. עוד דוגמא נחקרה בלטביה באמצע המאה התשע עשרה כשחלוצי האומה קישרו בין האדמה הפיזית לרעיונות לאומיים אבסטרקטיים ונעזרו בקישור להקמת מדינת הלאום הלטבית[40].

קפיטליזם, לאומיות וטבע מעורבים גם בעולם החדש ביצירת הפארקים הלאומיים של קנדה בסוף המאה ה-19, כשערכי טבע כמו מעיינות חמים ויערות הופכים יעד להערצה ציבורית של לאום קנדי מתהווה, וגם יעד לתיירות או לחקלאות מהגרים המבוססת על מסילת רכבת לטריטוריה החדשה של בריטיש קולומביה[41]. בכך, הוגשמו מטרות של גיבוש אומה חדשה המתהווה בקנדה ע"י ניכוס הטבע כאוצר של משאבים, אשר עצם השמירה עליהם כפארקים טבעיים מאחדת אנשים סביב רעיון לאומי משותף.

כפי שציינתי, בתקופה זו בקליפורניה, מוביל ג'ון מיואר (Muir) מאבק סביבתי לשמירה על פארק יוסמיטי במאמרים וספרים רבים בהם הביא את חוויות הטבע שלו לציבור הרחב. בשיא פעילותו יצא עם הנשיא, תיאודור רוזוולט, למסע של 4 ימים ביוסמיטי, ושם, מתחת לסלע האדיר של אל-קפיטן, שכנע את הנשיא להגדיל את השמורה, כפי שעשה 3 שנים אחר כך, ב-[42]1906. רוזוולט, שהיה ידוע גם כחובב ציד, אמר ב-1903 בנאום בגרנד קניון "אני מקווה כי לא תבנו כאן כל מבנה…", הקים ב-1905 את רשות הייעור, ויזם שמורות טבע רבות שהפכו מוגנות תחת חוקים חדשים שחוקק בשנות כהונתו כנשיא.

מקרים אלה מראים כי הנוף הטבעי, על אוצרות הצומח והחי שבו (ומוזיאוני טבע, ספרות, תמונות וייצוגי טבע אחרים), תִדלק פעילות של אנשים וקבוצות בבניית תרבות של עם במולדתו, ובעיצוב הדימוי הלאומי שלו, לרוב גם במימון הממשל ובחקיקה. נראה אם כן כי בניית מדינות לאום, שהתרחשה בחברות רבות בעולם בחצי השני של המאה ה-19, התבססה על ניכוס ערכי טבע וחיבור הפרט לנוף מולדתו. האם כך היה גם בהוראת הטבע במסגרת פעילות התנועה הציונית לגיבושו של העם היהודי בארץ חדשה ישנה? על כך אדון להלן.

מדע, טבע והתיישבות ציונית

מספר חוקרים עסקו בשאלת השימוש במדע בקולוניזציה האירופאית באסיה, אפריקה ואמריקה[43], ואחרים חקרו את המקרה המיוחד של השימוש הטכנוקרטי במדע בתהליך הקולוניזציה היהודית-ציונית תחת שלטון בריטי בארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה[44].

אוטו ורבורג (1859-1938), פרופסור לבוטניקה ומומחה לאקלום צמחים טרופיים בשירות הקולוניזציה הגרמנית, הוסמך ע"י הקונגרס הציוני ה-6 (ב-1903, קונגרס "אוגנדה") להקים ועדה לחקירת ארץ ישראל בכדי לקדם בה התיישבות יהודים. "ורבורג היה טכנוקרט קלסי, בלתי פוליטי"[45]  שהשתמש במדעי הטבע ובהון ציבורי בכדי להקים מפעלים קולוניאליסטים גם לפני הציונות. הטבע עבורו היה ארטיפקט במרחב, המיועד לניצול ולהשתלטות לטובת התושבים והאימפריה, ולכן גם גויס על ידו לפתרון הבעיה היהודית באירופה. כך פעלו רבים אחרים, למשל, הבוטנאי שנודע בעולם בזכות גילוי צמח המקור לטיפוח החיטה, אהרון אהרונסון[46]  (1876-1919), שנולד בזכרון יעקב והקים תחנת ניסיונות בעתלית במימון אמריקאי; יצחק וילקנסקי (אלעזרי-וולקני, 1880-1955) שהאמין במחקר מדעי לקידום חקלאות עברית אינטנסיבית במושבי עובדים[47] והקים ב-1921 בתל אביב 'מכון לידע מדעי- תחנת הניסיון החקלאית' שממנו צמח לימים 'מכון וולקני', וישראל קליגלר (1888-1944) שניהל את 'המכון לחקר המלריה' ופעל לייבוש הביצות על ידי הקרן הקיימת לישראל, ובכך הביא לשינוי הנוף והטבע של הארץ[48].

במקביל ולעתים ביחד עם גישה טכנוקרטית זו של ניצול הטבע לצרכי הציונות, פעלו אחרים ללימוד הטבע כפי שהוא, והמשיכו את מסורת הנטורליזם האירופית. באמצע המאה ה-19 ביקר בארץ חוקר הטבע והכומר האנגלי הנרי בייקר טריסטראם (1822-1906)[49] וכתב על טבע ארץ הקודש עבור הציבור האנגלי חובב הטבע שהתעניין במראה הארץ בה הילך ישו. ישראל אהרוני[50], הזואולוג העברי הראשון, עסק באיסוף בעלי חיים לצורך משלוח פוחלצים לאספנים ולמוזיאונים באירופה, תוך לימוד הפאונה המקומית, ואחר כך הצטרף לאוניברסיטה העברית למחלקה לזואולוגיה כשהוקמה ב-1925. את המחלקה ניהל הזואולוג יליד גרמניה פריץ בודנהיימר[51], במקביל למחלקה לבוטניקה בראשות אלכסנדר אייג, והם עסקו בסיסטמטיקה, איסוף ומחקר מעבדתי ראשוני. המעבר ממחקר טבע תצפיתי למחקר אוניברסיטאי מעבדתי התרחש אם כך גם בפלשתינה א"י[52], כפי שקרה באירופה ובארה"ב בתקופה זו (ראה עמ' 3-4).

שני כיווני מחקר אלה, מצד אחד המחקר המדעי-טכנוקרטי המקדם את הפריון והתנובה של הארץ ומצד שני את חקר הטבע הקיים תוך לימוד, מיון והשוואה של הפאונה והפלורה שבו (בעוד ייצורו של ידע מדעי "לא שימושי" במעבדות היה עדיין בחיתוליו), היוו שני ערוצים של ייצור ידע ביולוגי שנבעו מהעניין הגובר והולך בארץ ישראל בתרבות האירופאית היודו-נוצרית, מאמצע המאה ה-19[53]. הציונות כתנועת התחדשות הלאום היהודי השתמשה בשניהם כמנופים לקשירת יהודי אירופה למולדתם, שאת טבעה יכלו לדמיין עד אז רק על פי תיאורי התנ"ך[54].

מדע, תנ"ך והשפה העברית

בתחילת המאה ה-19 החלו יהודים באירופה לכתוב על הטבע של ארץ ישראל ועוררו כמיהה וגעגוע לנופי הקדם שלה, בז'אנר חדש של ספרות תיאורית 'מדעית'[55]. ספרות עברית זו הלכה והתרחבה ביחד עם ניסיונות לאיתור שמות המקומות מהתנ"ך בארץ הקודש ותרגום שמות בעלי חיים וצמחים מקומיים תוך קישורם לשמות תנכיים, למרות שהסופרים כלל לא ביקרו בארץ. חיבורים גאוגרפיים מסוף המאה ה-19 שנכתבו ע"י יהודים שביקרו בארץ וישבו בה, הזינו גל שני של עניין בטבע הארץ[56], עליהם התבססו חוקרי הארץ מ"היישוב החדש" שעלו לארץ עם תחילת המאה ה-20. יהושע מרגולין השתייך לזרם זה, כמורה עברי שהיה גם עילוי בישיבת בוברויסק וגם משכיל ובוגר אוניברסיטת קייב, אשר עסק בטבע ובביטוייו במסורת היהודית הכתובה.

בסוף המאה ה-19 התרבו יהודים באירופה ובמזרחה שלמדו בישיבות, פנו ללימודים כלליים והפכו למשכילים, כפי שמתארת שרה אורן במחקרה על אפרים הראובני[57]. אברהם שטאל סקר את התמורות ביחס היהודים לטבע באירופה, והצביע על התפתחות אהבת הטבע והטיולים שהחלה בגרמניה במאה ה-18 והתפשטה למזרח אירופה[58]. עם ייסוד התנועה הציונית הפכו העלייה לארץ, תחיית השפה העברית ולימוד טבע הארץ תוך השענות על התנ"ך (במיוחד בטיולים לזיהוי מקומות, צמחים ובעלי חיים) למרכיבי יסוד בזהות היהודית המתחדשת, ונחקרו רבות[59]. סוגיית השימוש בעברית במדע גרמה למלחמת שפות בטכניון[60] וביולוגים כמו פריץ בודנהיימר, אלכסנדר אייג, אפרים הראובני ואהרון שולוב באוניברסיטה העברית (וגם המשורר ביאליק ויהושע מרגולין) עסקו במתן שמות עבריים למיני בעלי חיים וצמחים מקומיים, חלקם שמות שמצאו בתנ"ך ואשר נשמרו בשפה הערבית. בנוסף לתנ"ך, השימוש בסיפורי המשנה והתלמוד היו כלי הכרחי בחינוך לאהבת הארץ בטיולים ובסיורים אצל מורים כמו חיים אריה זוטא, יצחק אפשטיין, יהודה (גרוזובסקי) גור ודוד ילין[61], אבל כאשר מרגולין החל ללמד בארץ, היו ספרים בודדים בעברית על טבע הארץ, ומעטים עוד יותר היו ספרי מדע על הפאונה והפלורה שלה.

יהושע מרגולין – ביוגרפיה מקוצרת

בראשית חייו

יהושע מרגולין נולד ב-1877 בעיירה יהודית באוקראינה לאב סוציאליסט[62], ולאם שהייתה לדבריו "מעשית, פקחית, שופעת מרץ, פעילות ותנועה"[63]. בבית דיברו יידיש והוא למד עברית מאחיו, וכשהגיע ל"חיידר" כבר ידע היטב לקרוא והתקדם במהירות בלימודי הקודש, ממורה למורה, עד שהצטרף לישיבה בגיל 11. בסיפוריו על ילדותו נגלית אהבה ראשונית לטבע עם רצון עז לידע בנושאי השכלה כללית.

בגיל 20, בהשפעת התקוות שהפיח הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 בבאזל, התחמק מרגולין משירות צבאי ועזב את ביתו לעיירה סנובצק, שם נשאר שנתיים כמורה פרטי לעברית אצל משפחות העשירים היהודים. משם עבר לקייב, בה התאכזב מהדוברים הציונים שלא האמינו בעלייה מעשית לארץ[64], והחליט ללמוד כדי להכשיר עצמו כמורה לטבע ומדעים בארץ ישראל. אולם בגלל פרעות קישינב וחוסר השקט בין הסטודנטים נדחו תכניותיו והוא הפליג לארץ ישראל רק ב-1905.

ביפו עבד כמורה וחקר את החינוך בגני הילדים ובבתי הספר שסבלו ממחסור בספרים ובחומרי לימוד בעברית; בערב היה מצטרף לחבורה של שחקני תיאטרון. ב-1907, בגיל 30, הבין כי "חשקי נתון למדעי הטבע, שלבי נוטה אליהם משחר ילדותי"[65] וחזר לקייב להשתלם במדעי הטבע. בגלל המלחמה וקשיים אישיים, רק בשנת 1917, בגיל ארבעים, עבר מרגולין בגרות אקסטרנית והתקבל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת קייב. הוא סיים את הכשרתו ב-1921, ולימד מדעי הטבע בבי"ס למורים בקייב, שם המשיך בעברית לספר על געגועיו לארץ ישראל ולטבע שלה. למרות שאיפתו, לא יכול היה להגיע לפלשתינה בשל סירוב מחלקת החינוך בירושלים לאשר לו ויזה[66] ובשל התבססות ברית המועצות באוקראינה[67]. אחר כך עלה לארץ בשנית ב-1924, והוא בן 47.

"הדוד יהושע" המורה לטבע – פעילותו של המכון הביולוגי

יהושע מרגולין הגיע מיד עם עלייתו השנייה ארצה לביה"ס החקלאי מקווה ישראל (נוסד 1870) וביקש לעבוד כפועל בחקלאות "וכמה טעמים לדבר: א. כל ימי שאפתי לעבודת כפר של ממש, ב. העבודה בחקלאות ובטבע תכשיר אותי להוראת הטבע בארץ, כשתגיע השעה לכך, ג. רציתי להכיר את חיי הפועלים העבריים בארץ"[68]. אחרי שלקה בהתקף לב קל, התקבל להיות המורה לטבע של מקווה ישראל. הוא ארגן השתלמויות למורים בכל קיץ וב-1929 לימד בעמק יזרעאל. אז נדד מרגולין עם תרמילו ובו מיקרוסקופ קטן ומעבדת שדה, מקיבוץ למושב, הדריך, לימד, יצא עם הילדים והמורים להתבוננות בטבע והלהיב אותם לגלות תופעות בסביבת עבודתם וחייהם (שמאלי, 1972). אחרי שנה עבר לתל אביב והקים את המכון הביולוגי-פדגוגי (חינוכי)[69].

את המכון הביולוגי-פדגוגי הקים מרגולין בעזרת שושנה פרסיץ, שהייתה תלמידתו לעברית באוקראינה. היא כיהנה כראש מחלקת החינוך בעירית תל אביב, הייתה בעלת הוצאה לאור "אמנות" ודמות מרכזית בפוליטיקה ובחברה של שנות השלושים בתל אביב[70]. המכון הוקם ב-1932 בהחלטת עירית תל אביב והוקצבו לפעילותו 100 לא"י לשנה.

מרגולין לימד טבע בעיקר מחוץ לכיתה, כשהוא מכיר לתלמידיו את בעלי החיים והצמחים בסביבה הקרובה, בעברית, ובתיבול מדברי חז"ל. במהלך השנים, למדו אלפי מורים ותלמידים[71] אצל "הדוד יהושע", כפי שכינה מרגולין עצמו על דפי עיתונים כמו "דבר לילדים" ו"עמיר", יצאו עמו לטיולי טבע בסביבה הקרובה וגם עבדו בכיתה בתרגילי זואולוגיה ובוטניקה. הוא הקדיש זמן גם ללימוד החקלאות וחיות המשק, תוך כתיבת ספרי הדרכה רבים, מאמרים ושירים[72]. המכון נוהל ע"י מרגולין ולמרות שהפך לשם דבר בהוראת הטבע ובחינוך בכלל[73] סבל תמיד מקשיים כספיים שאילצו אותו לפנות במכתבי בקשה לעזרה מהעירייה ומהממשל הבריטי[74]. למרות זאת העשירו הוא ומוריו של המכון את האוספים מדי שנה במאות פריטים של בעלי חיים וצמחים שנאספו ברחבי הארץ בסיורי מחקר[75].

עם הזמן החלו להגיע יותר מורים מהקיבוצים, עבורם אורגנו השתלמויות רבות שעוצבו גם ע"י מרגולין לכדי סמינר מורים של התנועות הקיבוציות, אשר הוקם כמוסד ב-1939 והתמקם בגדה הדרומית של הירקון. מרגולין נפטר ערירי בחדרו בסמינר הקיבוצים ב-10.9.1947 כשהוא בן 70.

חינוך והוראת הטבע של מרגולין

מרגולין סיים כמוסמך במדעי הטבע באוניברסיטת קייב ב-1921 כשהוא בן 44, ובשנתיים האחרונות עבד שם בגנים הבוטניים הגדולים במטרה להכיר צמחים סובטרופיים. הוא התחיל  כשומע חופשי כבר ב-1910, אז למד אצל הבוטנאי A. Navashin אשר התפרסם כמגלה ההפריה הכפולה בצמחי פרחים. לאחר שהשלים את לימודי הבגרות במהלך המהפכה הבולשביקית (1917-1918) התקבל מרגולין כסטודנט מן המניין לאוניברסיטה. הגישה שלו למדעי הטבע עוצבה במידה רבה על ידי המפגשים והחומרים בהם נתקל בשנים אלה. כיהודי שהיה שייך לזרם המזרח-אירופי[76], הושפע ממורים רוסיים[77] ומגילויי הביולוגיה באותה תקופה. בנוסף, מאחר ושאף כל חייו להגיע לארץ ישראל, לעסוק בהוראה בעברית ולהיות שותף בחינוך דור משכיל של יהודים, הוראת הטבע שלו נשענה רבות על התנ"ך, המשנה והתלמוד.

העברית וסיפורי התנ"ך וההתמקדות בעבודה עם ילדים (ובהכשרת מורים) כיוונו אותו לפרספקטיבה ביולוגית אקולוגית שהיא חינוכית בעיקרה: כיצד להביא את הצמחים, בעלי החיים וגוף האדם לילדים. אך מרגולין לא רק תרגם ידע מדעי לתמונות חיות שיוכלו להיות מוסברות בעברית ובשפה מובנת לילדים, אלא פיתח שיטה להתבוננות בטבע כמכלול שנקראה 'שיטת ההסתכלות' (ראה להלן).

אם ננסה לדרג את חשיבות הדברים עבור מרגולין נראה כי יותר מכל רצה לעסוק בחינוך. התנ"ך, התרבות העברית והעשייה הציונית בארץ ישראל היו בשבילו גם מטרות וגם אמצעים –זו ההוויה בתוכה חי ועמה עבד בהוראה ובחינוך. הטבע (התפיסה החושית של הנוף, על הצמחייה ובעלי החיים שבו) ומדעי הטבע (התיאוריות וההסברים אותם למד ממורים באקדמיה ובספרות שקרא) היו כלי עבודה עבורו בכדי לחנך ילדים. מאחר והעדויות הכתובות שהשאיר על מקורות עבודתו מעטים, אנסה להתחקות אחר מקורותיו והתיאוריות החברתיות-מדעיות שעיצבו את עולמו כשהיה צעיר, למשל הפרספקטיבה הביולוגית שהתפתחה בהוראת הטבע בגרמניה[78] אשר מרגולין פגש בה כאשר לימד מורים ברחבי ליטא[79].

הרפורמה שהתקבלה עם סוף המאה ה-19 בגרמניה[80], השפיעה על מערכות החינוך הקרובות לה, כמו אלה בהן עבד מרגולין באוקראינה של תחילת המאה ה-20 ואחר כך בליטא בשנות ה-1920. התחושה שמורה יכול להביא לשינוי בתחום שנתפס אקדמי, ההבנה שהטבע הקרוב לילד יכול לשמש כמעבדת חקר – כל אלה חלחלו לעבודתו מספרים, תכניות לימוד ומטרות חינוך שעוצבו באירופה. מרגולין, כמו Friedrich Junge[81],  לא היה מדען אלא מורה, ששאף לרפורמות במיוחד בהוראת הטבע. הפחלוץ שאפיין למשל את ישראל אהרוני (1946), או הסיסטמטיקה בה עסק שמעון פריץ בודנהיימר (1950), הפכו משנִיִים במשנתו של מרגולין. הוא הטיף לפיתוח מיומנויות הסתכלות אצל הילד[82], להטמעת ערכים חברתיים ומוסר של התחשבות בזולת[83], כמו גם לפיתוח החוויה הרגשית בביקורים חוזרים באותם מקומות בטבע בעונות השונות, לחיזוק השפה העברית ולעידוד השימוש בשירים ובסיפורים[84]. אטען כי יש חשיבות גדולה להתפתחות זו של הבנה ביולוגית, כידע מדעי שהיה מתאים לחינוך, שתאם להיבטים פדגוגיים שנתפסו אז כחשובים יותר ובשל כך הפך לכלי בידיו של מרגולין ובהוראת הטבע שלו.

מדעי הטבע ללא יישום ציוני

בשנות ה-1920 פעלו אנשים רבים בארץ ישראל בעזרת מדעי הטבע לקידום אג'נדות פוליטיות חברתיות[85]. מדע בהקשר הציוני נתפס ככלי עבודה, בעזרתו יוכל העם היהודי לייסד בארץ אבותיו מדינת לאום משגשגת הבנויה על תשתית מדעית-טכנולוגית של חקלאות ותעשייה[86]. מדעי החיים במיוחד נחשבו כלי ראשון במעלה לתנועה הציונית במיגור המלריה, בקידום הרפואה ובבניית חקלאות מודרנית ומתקדמת.

יהושע מרגולין השתמש במדעי הטבע בגישה אחרת, המטפחת ידע והכרות אינטימית עם יצורים חיים ככלי בחינוך לערכים כמו אהבת הזולת, לימוד עברית, לימוד התנ"ך ומורשת ישראל. באוניברסיטה העברית ובמכוני מחקר אחרים ייצרו מדענים ידע שהיה רתום למימוש האוטופיה הציונית, ואילו במכון הביולוגי-פדגוגי ייצר מרגולין ידע, בעזרתו קירב את תלמידיו למחקר מדעי (ביולוגי בעיקר, אך גם גיאוגרפי, אנתרופולוגי, ארכיאולוגי והיסטורי) שאין לו יישום ספציפי. בפעילותו, בכיתה ובטיולים, הביא ילדים, בני נוער ומורים להכרות אינטימית עם בעלי חיים, ללימוד הצמחייה המקומית, ולאהבת הטבע. הוא הראה דרך להבניית ידע מדעי שאינו מצוי בשירות הממשל או החזון הציוני (למשל, 'תחנת המחקר' של אהרון אהרונסון, 'המכון למחקר חקלאי' או 'המכון לחקר המלריה') אלא בשירות החינוך בלבד.

מרגולין התנגד מפורשות לרעיון ייבוש החולה, כפי שממשיכו, היינריך מנדלסון, עשה בתחילת שנות ה-1950, לקראת מימוש הפרויקט ע"י ממשלת ישראל[87]. בהוראת הטבע לא העסיקו את מרגולין סוגיות ביולוגיות-חברתיות אלא לימוד מדעי של זואולוגיה ובוטניקה של ארץ ישראל[88]. בכך ייסד מרגולין זרם אקולוגי המאפיין עד היום את המחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב ואת מכללת (סמינר-מורים) "אורנים", שני מוסדות שהושפעו מתורתו (ראה בהמשך).

היחס לציונות

קריאה בספרי הלימוד שכתב מרגולין, כמו גם בשיריו וסיפוריו לילדים, מראה כי במקביל לשאלה המדעית-מחקרית-חינוכית העסיקה אותו השאלה הציונית-פוליטית. הוא היה קשור מאד לרעיון הציוני, אהב את תנועת ההתיישבות ותרם, בעבודתו החינוכית בקיבוצים, למפעל הציוני. Tamar Novick (2014), מגדירה "מיסטית" את התפיסה הדואלית של חילוניות ומדע מתקדם ככלי ציוני מצד אחד, ושל המולדת התנכית ההיסטורית של העם היהודי מצד שני, אצל יהודים ונוצרים שגידלו בפלשתינה דבורים, עיזים ופרות במטרה להפכה בחזרה לארץ זבת חלב ודבש. מרגולין, גם אם התייחס בהוראתו לתנ"ך ולכתבים יהודיים, חינך לאהוב את הטבע כפי שהוא, מבלי לשנותו, להאדירו או להפוך אותו לפורה יותר ומניב יותר. למרות שלימד כיצד להכין גינת ירק בגן הילדים, או שכתב על מבנה הכרס של הפרה, לא עשה זאת בכדי לקדם חקלאות מתקדמת על בסיס שאיפות מיסטיות, ואולי בשל כך סבל ממעמד נחות ביישוב היהודי.

ממכתבי מרגולין שבארכיון עיריית תל אביב עולה כי הוא נאבק במשך כל השנים על קיומו של המכון הביולוגי, וסבל מחוסר תקציב כרוני. הוא ניסה לגייס תרומות, לקבל תמיכה מהנציב העליון הבריטי, לקבל ספרים במתנה מהספרייה הלאומית בירושלים ולהגדיל את תקציבו מהעיריה, כמו גם את השטח הפיזי של המכון[89]. נראה כי לא העריכו מספיק ביישוב היהודי את מפעלו ואת תכניתו "לעזור לא מעט לאנשי המדע העוסקים והעתידים לעסוק בחקירת טבע הארץ"[90]. חוסר תמיכה זה נבע בין היתר מכך שמנהיגי הציונות המעשית קידמו בעדיפות ראשונה מדע המשרת טכנולוגיה ולא מדע טהור או חינוכי גרידא, וכי מחקר על יתושי המלריה או על מחלת הטראכומה היה חשוב להם הרבה יותר ממכון העוסק בחינוך לטבע.

גם בידור ופנאי היו כנראה חשובים יותר למובילי הציונות מאשר חינוך למדעי הטבע. ההיסטוריונית אליה אטקין (2012) מספרת על ד"ר שורנשטיין, רב העיר קופנהאגן, שעם עלייתו ארצה הקים ב-1935 חנות לחיות בתל אביב בשם "גן חיות" וביקש מהעירייה להרחיבה לביבר גדול על 5 דונם בשנת 1937. מרגולין ראה בו מתחרה על תקציבי העיריה, ובין השניים התפתח מאבק על הכרה ותקצוב. מרגולין טען ששורנשטיין אינו מקצועי ואינו מבין מספיק בגידול חיות, שגן חיות כזה צריך להכיל את חיות הארץ ולא קופים ואריות, וכי עליו להיות מקום לימוד והעשרה, למורים ולתלמידים וגם לציבור הרחב[91]. שורנשטיין טען שיש להפריד את הצד הפדגוגי מהצד הבידורי, ויש לאפשר לתושבי תל אביב לבלות את זמנם הפנוי בצפייה בחיות. בדצמבר 1938 החליטה העירייה להקים את "גן החיות" של שורנשטיין על פרדס בשולי העיר, ואין ספק כי מרגולין נפגע מכך, למרות שגן החיות תיפקד כעסק עצמאי שהחזיק את עצמו כל השנים, נתמך ונוהל על ידי אגודה גדולה והוקם למטרת בילוי ופנאי ולכן לא מתחרה במכון הביולוגי[92].

החינוך לטבע והתפתחות ההשכלה הגבוהה

עד כמה בנה מרגולין תשתית אקדמית להשכלה גבוהה במדעי הטבע, בתקופה בה רק אוניברסיטה אחת קיימת בירושלים, ובה שתי מחלקות קטנות לזואולוגיה ולבוטניקה, היא שאלה מעניינת[93]. אטען כי בעבודתו החינוכית ובכתיבתו ייסד מרגולין בארץ בסיס לפעילות אקדמית בשתי דרכים עיקריות: אימון ילדים בגילאים צעירים להתבוננות מעמיקה ופתוחה בטבע ב"שיטת ההסתכלות" שלו, וייצור של ספרות מדעית מקורית בעברית.

Tali Tal (2015) מצטטת את מורי הטבע הראשונים ומראה "כי טיולי הטבע לא רק הפכו אמצעי מרכזי להוראה על הסביבה אלא גם בפיתוח מערכת ערכים חדשה". היא טוענת כי הוראת הטבע בשנות המנדט עיצבה את החינוך למדעים שהופיע במקומה בתכנית הלימודים בשנות ה-1960, ואני מוסיף וטוען כי אם ילדים התנסו בטבע ובתופעותיו, הפליאה וההתלהבות מכך עזרו להם להגיע ללימוד מדעים או למחקר אקדמי בבגרותם. מרגולין תרם לכן להתפתחות מדעי טבע אקדמאים באימון ההתבוננות ובחינוך לאהבת טבע אצל ילדים.

נורית קירש (2003) מציינת כי רבים מתלמידי מחלקות מדעי החיים בראשיתה של האוניברסיטה העברית היו יוצאי קיבוצים, ואני מוסיף כי מאחר ורוב המורים לטבע שהוכשרו במכון הביולוגי היו מהקיבוצים הם השפיעו על תלמידיהם בחיבוב מדעי הטבע, הן כי דגלו בחינוך לטבע מחוץ לכיתה (ראה להלן על הקמת סמינר הקיבוצים) והן כי היו קרובים יותר לטבע מתושבי העיר[94]. האוניברסיטה העברית סבלה אז מעֶמדות לעוּמָתיוֹת מצד קבוצות רבות בישוב היהודי כמו הרביזיוניסטים, הדתיים ותנועת העבודה, בטענה לניתוק אנשי האוניברסיטה "על ההר" מ"אנשי העמק" (סמל לעבודת החלוצים בחקלאות)[95]. אטען כי על רקע זה, הוראת הטבע של מרגולין שיפרה את היחס של הציבור לאקדמיה וקירבה אנשים צעירים, במיוחד בהתיישבות העובדת, למחקר האקדמי של מדעי הטבע.

מרגולין לקח קו פרגמטי של עשייה חינוכית המרוכזת באימון ההתבוננות של הגיל הצעיר ובלימוד היסודות מתוך התנסות בתופעות הנגלות. להגשמת מטרה חינוכית זו עסק רבות בכתיבת ספרי לימוד והדרכה למורים, כשהוא מצטט מחנכים כמו ג'ון דיואי האמריקאי ו-Dmitry Kaigorodov הרוסי[96]. למשל, בתכנית הלימודים לבית הספר היסודי כתב שמטרתה "לנטוע בלב הילד יחס חי וער לטבע, לעורר בו את הרצון לחקור אותו ולהקנות לו את המכשירים ואת הדרכים לחקירה זו במכוון לגילו ולמידת התפתחותו"[97]. ספריו היו ראשונים ויחידים בהוראת הטבע בבתי הספר היהודיים של פלשתינה, וגם היו בשימוש שנים אחרי שנפטר[98] הן בעיצוב תכניות הלימוד והן בהוראה. ספר הזואולוגיה של מרגולין הודפס ביותר מ-16 מהדורות[99], עד לסוף שנות ה-70.

העיתונאית קרני נס כותבת[100] כי מרגולין כותב במפורש ש-"המכון הביולוגי-פדגוגי ישמש בסיס להקמת אוניברסיטה עתידה, שתהא ככל האוניברסיטאות, ותשמש את הרוצים ללמוד בה במרכז הארץ" וזה דורש בדיקה ואימות. בפועל, המכון הביולוגי-פדגוגי של מרגולין הפך אחרי מותו למכון למדעי הטבע של עירית תל אביב, אשר פרסמה כי "ביום ה' אלול תשי"ג (16.8.1953) החליטה מועצת העיריה על הקמת מכון אוניברסיטאי למדעי הטבע, כגרעין לאוניברסיטה העתידה של העיר"[101].

הקמת סמינר הקיבוצים

מרדכי סגל (1903-1991) היה בצעירותו מורה בכפר גלעדי שבע שנים, ופגש לראשונה את מרגולין כאשר הגיע להשתלמות במכון הביולוגי בתל אביב, ב-1932. הוא יזם את הקמת הסמינר למורים של התנועות הקיבוציות ב-1939, יחד עם יהודה רון-פולני מחֶבֶר-הקבוצות ושמואל גולן מ"השומר הצעיר". הבתים הראשונים שקיבל הסמינר מהעירייה היו בדרום הירקון. מרגולין גם הוא התגורר שם בשנות ה-1940, ודרוש מחקר נוסף (בעיקר בארכיוני קיבוצים) בכדי להבין כיצד נוצר מוסד חינוכי קיבוצי דווקא בתל אביב.

סגל וחבריו האמינו בחינוך הפרוגרסיבי ובהפלת המחיצה שבין בית הספר המסוגר לבין הסביבה שוקקת החיים של הילד, הכוללת את הטבע, המשק וחיי האדם. השראה קיבלו ממשנתו של מרגולין, עליו אמר סגל כי "השכיל לשלב לימודי טבע מקצועיים עם אהבת התנ"ך והפדגוגיה"[102], והם נשענו רבות גם על תפיסת החינוך והטבע של דיואי[103]. כך למדו ויישמו תפיסות חינוך אלטרנטיביות, ברוח החדשנות של התנועה הקיבוצית שהובילה לסוציאליזם דמוקרטי-ציוני הנשען על היהדות, עבודה חקלאית עצמית והכרות אינטימית עם הטבע של ארץ ישראל[104].

יהושע מרגולין הכשיר מורים בסמינר מיום היווסדו ועד מותו ב-1947 והיווה לכן גורם משמעותי בפיתוח ההשכלה הגבוהה בישראל. כשהתרבה מספר הסטודנטים, הבין מרגולין שיש להקל על תלמידיו מהצפון על ידי הקמת סמינר נוסף בצפון הארץ. לשם כך בחר מקום בשולי עמק יזרעאל, "בתל אלכסנדר שעל גבעות טבעון העטורות בעצי אורנים"[105], שם נחנך סמינר אורנים, ע"י מורים מהקיבוצים שהעריצו את מרגולין, ארבע שנים לאחר מותו.

מתודולוגיה ומבנה העבודה

המחקר המוצע כאן ייכתב כהיסטוריוגרפיה אינטלקטואלית של רעיונות כאשר הז'אנר הביוגרפי מתפקד כ-ancilla historia [106]. תחומי החקר הרלוונטיים הנם: היסטוריה של החינוך ובמיוחד הוראת הטבע והמדעים, היסטוריה ופילוסופיה של הביולוגיה והיסטוריה חברתית של היישוב היהודי בארץ ישראל. הביוגרפיה של יהושע מרגולין תשמש מוקד ונקודת התייחסות לתחומים הנ"ל, בהקשר המקומי של התפתחות העיר תל אביב ובהקשר הארצי של התפתחות היישוב היהודי בפלשתינה-א"י, יישוב שגדל מאד בתקופה שבין המלחמות כחברה מתחדשת של מהגרים, בעיקר ממזרח אירופה ומגרמניה, תחת שלטון האנגלים. חייו של מרגולין יהוו חוט שדרה במארג השיח שנוצר בין רעיונותיו לבין הפוליטיקה של העיר תל אביב, הפעילות האקדמית, התפתחות ההשכלה הגבוהה והצמיחה של התנועות הקיבוציות הסוציאליסטיות.

העבודה תהיה מורכבת מהפרקים הבאים: